בצלאל נ' חברת פלאפון תקשורת בע"מ

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין הפרת הסכם לאספקת מכשיר טלפון סלולארי לחו"ל.

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

ביום 29/3/2010 יצאה התובעת יחד עם בן זוגה (אשר מטעמי נוחות יקראו להלן "התובעים") לטיול ביפן עם קבוצת מטיילים; בסמוך למועד הטיול הזמינו התובעים אצל הנתבעת מכשיר טלפון ייעודי לשימוש ביפן; בהתאם לתנאי ההזמנה, סוכם שהנתבעת תמסור את מכשיר הטלפון לתובעים בדלפק הנתבעת שנמצא בנמל התעופה בן-גוריון; ביום הטיסה, משניגשו התובעים לעמדת הנתבעת בשדה התעופה על מנת את מכשיר הטלפון, נמסר להם על ידי נציגי הנתבעת כי לא נמצא מכשיר טלפון מתאים על פי ההזמנה שהונפקה עבורם ע"י הנתבעת.

לטענת התובעים, הוצע להם על ידי נציג הנתבעת לקבל כרטיס "סים" ייעודי על מנת להתקינו במכשיר טלפון שהתובעים ישכרו ביפן, אולם הם סירבו לכך, וזאת מסיבות רבות, לרבות: חוסר אמון בנתבעת; אי הכרת הכתובת שבה ניתן לשכור מכשיר מתאים ביפן; אי-התמצאות טכנית בביצוע ההתקנה; אי ידיעת התנאים לקבלת השירות ביפן; אופן השימוש במכשיר שיימסר ביפן, והעדר אפשרות לביצוע הפרוצדורה שהוצעה, לנוכח לוח הזמנים של הקבוצה שבה משתתפים התובעים.

התובעים מבקשים פיצוי בגין עוגמת נפש חמורה בשל העדר קשר עם בני המשפחה בבית; העדר קשר עם לקוחותיהם; אובדן זמן יקר בחיפוש תמידי אחרי טלפונים ציבוריים; עוגמת נפש בגין בקשות לשימוש בטלפון של חברי הקבוצה. סה"כ מבקשים התובעים פיצוי בסך של 15,000 ₪.

הנתבעת מאשרת כי, התובעים אכן הזמינו את המכשיר וכי היא לא יכלה לספק להם את המכשיר בנמל התעופה כמובטח, וזאת לנוכח לחץ עבודה חריג בתקופת חג הפסח, אשר יצר מחסור נדיר של המכשיר שהוזמן, שהוא מכשיר ייעודי הפועל ביפן.

הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, הפתרון החלופי אשר הוצע לתובעים, בדבר אספקת כרטיס סים ייעודי הפועל ביפן והשכרת מכשיר מקומי ביפן הינו פתרון "מעולה". לטענתה, ברחבי יפן, לרבות בשדה התעופה, פזורות אינספור חנויות המשכירות מכשירים סלולריים; הנתבעת אף הפנתה את התובעים לרשת מוכרת ביפן בשם "סופט בנק" ,בעלת סניפים רבים כולל בשדה התעופה.

הנתבעת מוסיפה כי, החלפת כרטיס הסים הינה פעולה פשוטה ביותר שאינה מצריכה מיומנות כלשהי, וכי סירוב התובעים להצעת הנתבעת אינה מובנת ואינה במקומה; לטענת הנתבעת, היה על התובעים להיעתר להצעה לנוכח נטל הקטנת הנזק המוטל עליהם.

הנתבעת מממשיכה וטוענת כי, לכל היותר, נגרם לתובעים אי-נוחות המהווה נזק של מה בכך; מעבר לכך לא הוכח כל נזק אחר.

דיון

אין מחלוקת שהנתבעת לא עמדה בהסכם שנערך בינה לבין התובעים לאספקת טלפון ייעודי הפועל ביפן. יחד עם זאת, אין מחלוקת שהנתבעת הציגה לפני התובעים פתרון חלופי, על מנת לספק את צרכי התקשורת שהם ביקשו להשיג באמצעות ההסכם.

לדעתי, בנסיבות הענין, התובעים לא היו צריכים לדחות את הצעת הנתבעת על הסף, וזאת לנוכח נטל הקטנת הנזק המוטל עליהם, במיוחד לנוכח היקף ושיעור הנזקים שהם טוענים להם בכתב התביעה בגין אי אחזקתם במכשיר טלפון בחו"ל (ראו סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970).

אמנם, התובעים הציגו נימוקים לאי-קבלת הפתרון החלופי שהוצע ע"י הנתבעת, כמפורט לעיל, אולם מדובר בהשערות וחששות מצד התובעים שלא הוכחו; ולא ניתן לעמוד על ההסתברות האמיתית לקיומם של אותם מכשולים שפורטו על ידי התובעים, כאמור.

נראה כי, בנסיבות העניין ולנוכח החשיבות הרבה שהתובעים ייחסו לעצם הצטיידותם במכשיר טלפון בחו"ל, והנזקים שלטענתם נגרמו להם עקב אי החזקתם במכשיר טלפון בחו"ל, היה על התובעים, למצער, לנסות לממש את האופציה שהוצעה להם על ידי הנתבעת, ובמידה והדבר לא היה עולה בידם, כשהם פועלים בשקידה סבירה למימוש אופציה זו, כי אז ניתן היה למצוא בסיס חזק יותר לתביעתם של התובעים בגין מלוא הנזקים הישירים שנגרמו להם, כטענתם.

זאת ועוד, התובעים לא הציגו ראיות כלשהן לעניין הנזקים הישירים שנגרמו להם כתוצאה מהפרת ההסכם. אף אם נצא מהנחה המסתברת שלפיה היעדר מכשיר טלפון זמין בידי התובעים בחו"ל, גרם להם לנזק ישיר, הרי שלדעתי, בנסיבות העניין, יש להביא בחשבון שעה שבית המשפט פוסק את שיעור הפיצויים בראש נזק זה, על דרך האומדנה, את העובדה שהתובעים לא עמדו במידה ראויה בנטל המוטל עליהם להקטנת הנזק, כמפורט לעיל.

אשר לנזק הלא ממוני: לדעתי, ניתן להניח כי עצם אי-עמידת הנתבעת בהסכם שנעשה בינה לבין התובעים, גרם לתובעים אי-נעימות ועוגמת נפש, ובגין כך התובעים זכאים לפיצויים (ראו סעיף 13 לחוק החוזים תרופות); קציבת שיעור הפיצויים בראש נזק זה הינה משימה קשה ואין בפסיקה קני מידה מדויקים לקביעת שיעור הנזק בכגון דא. סבורני שיש להתחשב שעה שבאים לקצוב את שיעור הפיצויים בגין עוגמת הנפש ואי-הנוחות, בחומרת ההפרה ונסיבותיה, היקפה הכספי של העסקה שבקשר אליה בוצעה ההפרה וההיקף הכספי של עסקי הנתבעת, וזאת בהיקש מהוראת סעיף 31 א' (ה) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981. בענייננו, מדובר בעסקה קטנה יחסית, שיכולה להגיע לכל היותר לאלפים בודדים של שקלים.

בנסיבות העניין, ובהתחשב במכלול הדברים שהובאו לעיל, אני מחליט לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 3,000 ₪, וכן את אגרת המשפט בסך 150 ש"ח.

בקשה לרשות ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש בבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 15 יום.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"א, 15 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.